מודלינג.. דרך לחנך ללא מאמץ

לעשות, פלוס.

אנחנו יושבות לנו לדייט, אחרי שהחופש התחיל והיא בין ימי עבודה בצופים למפגשי חברות, חוזרת מאוחר אחרי שאני כבר ישנה, מתעוררת מאוחר אחרי שכבר יצאתי מהבית, קבענו והנה אנחנו כאן.

מזמינות ארוחת בוקר, מתעדכנות, צוחקות, מצטלמות. נהנות.

מגיע איש מבוגר, מוכר כלמיני, מנסה את מזלו, אולי נרכוש דבר מה..

אני, ששנים מנסה לא לקחת אחריות רגשית, לא ללכת מיד לאזור הרחמים, שזה האוטומט שלי... להכניס את האחר לתוכי... מקשיבה לו, מחייכת, חושבת 'אם יש דבר מה במרכולתו שאני צריכה', מצאתי.

הוא, מזיע, עסוק בלהוציא את שביקשתי מבין החפצים. אני: אתה רעב? להכין לך סנדוויץ? הוא מהנהן אני מורחת חמאה וריבה על טוסט, עוטפת במפית ומגישה לו. הוא מגיש לי את שקניתי. אני מודה הוא מודה לי, לוקח וממשיך בדרכו.

היא: "איזו מאמא את?!" אני: "יכולנו להתעלם ממנו, להמשיך בשלנו, אבל למה לא לראות אולי יש לו משהו שממילא נקנה בחנות, אז נקנה כבר ממנו ונפרנס את האדם שמולנו, ועל הדרך נעשה לא רק מה שצריך, אלא טיפה יותר". היא מחייכת. מבינה.

הטיפה יותר הזו, היא עולם ומלואו. הנוכחות שלה ברגע הזה, שעבורי הוא דרך חיים, היא חינוך.

ילדים לומדים ממודלינג (דוגמא אישית) יותר מכל נאום מושקע שנשמיע באוזניהם, וזה הופך לדרך חיים.

האוטומט שלי היה לדלג על הפוסט הזה, לא לפרסם אותו, מביכה אותי האפשרות לקבל מחמאות על דבר שאני מאמינה בו מאוד, על אנושיות. אבל המטרה כאן חשובה לי, לפני שאנו מחנכים ילדים, עלינו לחנך את עצמנו. כל יום. הם מתחנכים דרכנו באופן מושלם, 'על הדרך' וללא מאמץ😉

מודעות וכוונה, זה כל הקסם.

פזית הנאמן-ליווי וכיוונון משפחות מיוחדות. אתר: www.pazith.com אינסטגרם: pazithaneeman