לראות מבעד לעיני ילדינו

ילדים מאפשרים לנו לראות את עצמנו מהצד, מבעד לעיניהם, הם סוג של מראה..

לא תמיד זו מראה מחמיאה, לפעמים היא מאוד נוקבת ומי אוהב ביקורת? אה אה! אף אחד!

ומה קורה למי שמרגיש מותקף???? נכון, תוקף חזרה ואז יהיו הורים שימצאו עצמם מבטלים את דברי ילדיהם במחי יד, יכעסו, ישתיקו .. יאמרו משהו בסגנון: ״מה אתה מבין?״ או ״אתה חוצפן, ככה לא מדברים להורים״ ועוד כאלה משפטים, שנשמעים לנו מאוד ׳מחנכים׳, אך בפועל בעיקר מקטינים, מזלזלים ואגזים ואומר.. אף מסרסים.

תשאלו: איך את יכולה לומר כאלה דברים על הורים?

אומר לכם: ברור לי שנקודת המוצא של כל הורה היא האהבה לילדיו, הרצון לחנכם באופן מיטבי.. כל אחד על פי תפיסתו וניסיון חייו.. כאשר מעבר לכוונה היפה והטובה.. עומדים כולנו, בני אדם, השואפים לשלם אך בפועל..בעלי מיגבלות ודרכי יישום שלא תמיד יהיו כאלה מוצלחות..

רוצים דוגמא? קבלו:

בכל שבוע מגיעים אלינו חברים של בני הצעיר, בבודדים ולרוב גם בזוגות. התחלנו בענייני ארוח בגן חובה, וזו כבר שנה רביעית שאנחנו סוג של ׳בית מארח׳ כל השנה:)

זה קרה מכיון שהבנתי שהחלק החברתי של בני לא יתפתח מעצמו כמו אצל הרבה ילדים בני גילו. הוא זקוק לעזרה. עבורו זה קריטי!

הילדים באים בשמחה, ההורים זורמים ומאפשרים, הבית מלא שמחה וצהלה, ינאי פורח ומתפתח חברתית.. לכולם טוב.

בבית יש מתבגר שתכף יחגוג 13, הוא העין המתבוננת.. היום הוא אמר לי: ״אמא, זה נראה שהחברים שלו באים אליו, אבל יותר אלייך, למה את נמצאת איתם?״

אם הוא לא היה שואל בפשטות ובתמימות, לא הייתי עוצרת לחשוב ולענות, לו, אבל גם לעצמי;)

ילדים מיוחדים מתמודדים עם קשיים רבים, בית ספר זו התמודדות מאוד מורכבת עבורם, וכשהם באים הביתה הם זקוקים למנוחה.

ברגעי המנוחה שלהם, נפעל בחכמה אם אנחנו נכנס. למה? אני רואה אותנו, ההורים, האחים הגדולים, סוג של גיבוי.

הילד המיוחד נח לרגע, ואח"כ חוזר למשחק, אבל גם שם האינטראקציה המתמשכת מעמיסה עליו, לפעמים הדיבור של החברים מהיר משלו, החשיבה שלהם זריזה בעוד שהוא צריך לעבד את הדברים, אז שוב הוא יוצא להפסקה, ושוב מתבצע חילוף, הילד ׳על הספסל׳ ו׳אמא/אבא/אח במגרש׳⛹️‍♀️ וכולם מרוצים.

מה יקרה כשנישאל ונספק תשובה כזו?

השואל יקשיב, ונראה איך לאט לאט ליבו יפתח להבין מעט יותר את אחיו, וכן את ׳מאחורי הקלעים׳ של הבית שבו הוא חי.

יכול להיות שנרגיש ביקורת בדבריו, אל לנו להתגונן, גם אם זה קורה לא מעט.. גם אם הוא לא חוסך ממני ׳אימרות שפר׳, השוטחות בפנינו את הבנותיו ומחשבותיו על אופן התנהלותנו.. גם אם עומד לי על קצה הלשון לסנן ״mind your own business”.. על אף זאת, ננצלת כל אמירה שלו כמפתח לשיחה, וגם אם העלבון מחליק בגרון או הכעס מטפס במעלה הצוואר אל הראש.. נעצור וננהל את הרגשות שלנו.

הרבה שיחות יפות ומחכימות יצמחו מהאמירות, הכביכול, ביקורתיות האלה של ילדינו. שיחות שלאחריהן נמלא התרגשות, שמחה והכרת תודה, על היכולת שלנו להפתח ולברר ולשמוע את מחשבותיהם, שאיפשרו לנו לשתפם בנעשה סביבם, ממקום חולק ולא מטיף.

לא תמיד, בשיגרת החיים, אנו עוצרים לבאר ולהסביר.. הרוב ברור לנו. לעיתים, אנחנו פועלים אינטואיטיבית ומבינים תוך כדי תנועה, מה? איך? ולמה?

לילדינו, הדברים לא תמיד ברורים..

אם לא נשתיק, ונאפשר להם להיות כנים, הם יאמרו את האמת שלהם, ואנו נרוויח אפשרות לפתוח בדיון או שיח מקרב מלב אל לב. כזה שבו תנתן לנו ההזדמנות לשטוח בפניהם את מה שחשוב בענינו. להעביר להם ערכים, נסיון חיים, אמונות, חוכמות ועוד ועוד.

ומעבר לכל זה, נכבד את היותם אנשים מתבוננים, חושבים, מתקשרים, שואלים, מבררים... המקבלים מענה, גם אם אינו מילולי.. גם אם נמצא עצמנו בעיקר מקשיבים, מענה כביכול פאסיבי, אך מופלא. מה שיקרה על הדרך, והוא ככ חשוב, אם לא הכי חשוב בעיניי הוא, שהם ירגישו חלק.. שייכים.. ומתוך תחושת שייכות קורים הרבה מאוד תהליכי-צמיחה יפים... בזרימה ובטבעיות.

יודעים מה יפה כאן? שחינוך הוא דרך שעלינו לרצות ללכת.. שפה שניתנת ללמידה.. זה לגמרי תלוי ברמת המודעות שלנו, שגם היא ניתנת לשינוי והעמקה ו.. אימון ושוב אימון.. עד שהדברים הופכים להיות בדמנו.

💗

פזית הנאמן-

הדרכה חינוכית להורים ולצוותים חינוכיים

0547375765