פעם כתבתי פוסט על למתוח את קצה גבול היכולת שלי, כמה סיפוק שזה נותן, איזה גילוי עצמי והנאה.
היום אני רוצה להאיר על הקצה השני, לוותר לעצמנו, לחמול.. כמה קשה! אצלי זה קושי מטורף!
להחליט שהיום אני לא עושה ספורט, אלא מקדישה את הזמן למנוחה. להחליט שהיום אני מרשה לעצמי לאכול משהו מתוק, בלי לחשוב על הבריאות הפיזית וכל מה שגורם לי להמנע בדכ, היום מעניקים לנפש, היום מרפים.
אותו הדבר לגבי ילדים, אנו הולכים על החבל הדק שבין לדרוש ללהרפות. כמה קשה!
מה עוזר לנו להבין אם אנחנו בסדר או שמא מגזימים?
המאומנים שבנינו מרגישים, מחוברים לתחושות הלב והבטן. מה עושה מי שעדיין לא, ונתקף יסורי מצפון כשגילה שנסחף?
לשם כך יש סבא סבתא, בן זוג, חברה טובה... עיניים חיצוניות פקוחות שגם אם אינן מדברות 'כדי לא להתערב'... הגוף שלהם מדבר, הפנים, העיניים....
אם נחפש לראות, נראה. אם נהיה פתוחים לבקש את נקודת מבטם מבלי להתחייב לעשות כרצונם, נבין ונלמד על עצמנו עוד מעט.
אפשר להתבצר בשלנו, ואפשר גם למצוא מורים בכל הסובב אותנו.. "מכל מלמדיי השכלתי" גם אם טיפטיפונת.
אצלנו לאחרונה מככב עניין הקריאה, כמה שזה קשה לו הקטן ולהם הגדולים, כשהכל סביב מושך ומעניין יותר.
ועדיין, לכי שכנעי אותם שזה חשוב, שזה מועיל, שזה עולם. כאן החלטתי לא לוותר! אבל בתוך ההתעקשות הזו אני מוצאת עצמי "מוותרת" הרבה: תקרא רק עמוד, בא נקרא יחד, מילה אני מילה אתה, פרק אני פרק אתה (כשהוא עולה לח').
מותר להתעקש, מותר גם להרפות, ומותר בתוך ההתעקשויות למצוא מרווחים שמקובלים עלינו ולנשום.
לעניין הקריאה-הכי פאסיבי-אקטיבי שגיליתי (שוב), זה לשבת עם ספר בעצמי, להתרווח, להתעמק, לצחוק איתו/להתכווץ.. בכל מקרה להתרגש.. ולשתף אותם, על הדרך או בארוחת ערב.. להעביר את ניצוץ ההתלהבות והריגוש.. לכו תדעו, אולי יום אחד הם ימצאו אותו גם בתוכם.
אני שומעת את התסכול של הורים בכיוון הזה הרבה לאחרונה.... מקווה שהועלתי💗
פזית הנאמן- מלווה ומכווננת משפחות מיוחדות אתר: www.pazith.com אינסטגרם: pazithaneeman טלפון: 0547375765
בתמונה: דוגמא אחת להרפיה:)
Comments