לא לחבל להם בעצמאות

כשהם קטנים ותלותיים

אנו שם עבורם, ברור!

מסיעים, מחכים מחוץ לחוג, מלווים לחבר..

ככ מתרגלים לתפקיד הזה

שבהתחלה הכביד ועכשיו כבר טבוע בנו..

ואז הם גדלים ורק מחכים לרגע בו יוכלו לבד.

"בגיל 9 חוצים כביש לבד, אז אני יכול ללכת לבד לבי"ס"

מה קורה כשמגיע הרגע, והילד שלנו מודיע לנו זאת בוקר אחד, כשהוא מבחין שיומולדת 9 מתקרב..

המשמעות היא שתכף יתחיל לצעוד, בכל בוקר,

מספר רחובות אל ביה"ס 😳

באמת מצליחים לשחרר?

מה עושים כדי לראות שהוא אכן מסוגל? גדול כמו שהוא מרגיש? עצמאי? אחראי?

אנחנו הרי מכירים אותו לא מהיום, ויודעים בכנות להביט לתוכנו פנימה ולומר 'אם זו דאגה ענקית שלנו, בלי קשר אליו?? או שהוא באמת עדיין לא בשל??

אם אינו בשל, ועדיין מעוניין (לפעמים עצם ההחלטה מביאה איתה את הבשלות.. אני חייב להוכיח את עצמי) הייתי ממליצה לחבר אותו לחבר או קבוצת חברים מהשכונה, שילכו יחד.

בתוך החבורה בטוח יהיה חבר אחד בוגר במיוחד שינסוך בו ובכם ביטחון ויניע לטובה את המהלך.

אם אתם מבינים שהקושי הוא שלכם, ופחות של ילדכם, הייתי ממליצה לפעול בשלבים:

1. לאשר את בקשתו, לחזק אותו ולומר: "אני שמחה שאתה מרגיש בוגר ומסוגל ואני בעד".

2. תתארגנו על טלפון, אם אין לו כבר.. שבמקרה של מצוקה תהיו זמינים לו.

3. החליטו יחד על כללים שאין לעבור עליהם (לא מחזיקים את הטלפון ביד ולא עסוקים בו, העיניים מביטות בדרך בלבד. חוצים כביש כשמבוגר חוצה ולא לבד. פוגשים במבט את עיני הנהג ורק אז חוצים. היכן שיש רמזור חוצים רק בירוק. גם אם ישנה סכנת איחור לביה"ס, לא עוברים על הכללים שלנו.)

4.בימים הראשונים הייתי נוסעת אחריו, במרחק בטוח, לראות שהוא בטוב..

כשהחששות משתלטים תזכירו לעצמכם שהילד שלכם מרגיש גדול ואחראי, יכול ומסוגל.. שהגוזל רוצה לפרוס כנפיים, והכי קל להגביל אותו.. להשאיר אותו גוזל בטוח ומוגן מתחת לכנפינו 'היודעות' והבוגרות.

אבל לא!! אנחנו משחררים על אף כל הקושי והחרדות!!

אחרי הכל, החיים נמשכים, ואחרי גיל 9 יגיע שלב נוסף.. מורכב יותר.. בגיל 12 יחכה לנו מעבר לפינה הרגע שבו הוא יתעקש לנסוע לבדו באוטובוס🙄.. לתרגל עצמאות באופן מתקדם יותר.. וטוב שכך..

תכאב לנו הבטן אבל עמוק בפנים נדע שעלינו להפריד, אנחנו-אנחנו והוא-הוא.. אנו נדרשים לשחרר ולאפשר לו לצעוד בדרכו

לגדול!

וגם כאן- נסביר, נכיר את התחנות הרלוונטיות, נבדוק אילו קווים מתאימים, שהטלפון שלו עם מספיק סוללה, שהרב קו עליו וטעון, שהוא בטוח בעצמו - ננשום עמוק ונשחרר.

הכנפיים שלו גדלות, מתחזקות.

גם אם ייטעה, יחשוש, יתבלבל בכיוון..

ככה לומדים.

אין בעיה ללוות אותם במחשבות לעוד מספר שעות אבל הלב, חשוב שירגיש שלם.

יותר מזה, שהלב יתרגש ויתגאה כל כך:

על היכולת לשחרר את הילד שבו ולהפוך לנער

על הרצון להיות עצמאי ולהתאמץ לשם כך

על העשייה מבלי להתקע בחששות ודאגות

על עצם האמירה-אני מסוגל ורוצה!

הלוואי ויהיה בנו את הכוח לזהות תמיד, בזמן אמת, כל שינוי שמפציע ומתרגש אל תוך חייהם ומהם אלינו.

שנדע להניח אותנו בצד ולתת להם את קידמת הבמה, זה הזמן שלהם לפרוח.

רוצים ללמוד איך עושים זאת ומצליחים?

אתם לגמרי מוזמנים:)

בתהליך קצר בן 4 פגישות, אולי לא נפתור את כל הקשיים, אך בהחלט נלמד כלים חיוניים להורות נעימה יותר ונתרגל שפה הורית אחרת, והלב יחייך יותר, מבטיחה💗

פזית הנאמן- ליווי וכיוונון משפחות מיוחדות.