אם אני מפשפשת בזכרוני, היטב היטב, נדמה לי שהפעם הראשונה שנתקלתי בתופעה, בלי לתת לה שם, הייתה לפני 15 שנים.
הייתי גננת, בגן שבבעלותי, ואחת הבנות אהבה למעוך את לחיי הילדים, לחבק אותם חזק. חזק. עם כל האהבה שהייתה בה, והם.. איך לומר זאת בעדינות.. אהבו פחות.
אמא חדשה שהגיעה אליי לגן עם בנה, ראתה וספרה לי שיש לזה שם. המליצה שאנסה להנחות את ההורים לחבק חזק, לטפוח על גופה של הילדה, לעסות עיסוי עמוק ועוד כאלה רעיונות מעשיים, והמליצה גם לי לעצור מדי פעם את מרוצת היום ולתת לה מגע עמוק.
תקשיבו, זה היה קסם. במקום לומר לה 50 פעמים ביום: "לא נעים לו/לה שאת מחבקת חזק, תבקשי ממנו/ה רשות.. תחבקי חלש.. תגעי בעדינות..", חיבקתי אותה, טפחתי על גופה, עודדתי אותה לטפוח על גופה, וזה עבד! הצורך שלה לגעת בילדים סביבה פחת.
מה קרה שהוויסות החושי פרץ לחיינו ככה פתאום? זה לא היה קודם או שהיום יש יותר מודעות?
אני מהטוענים שהיום המודעות גבוהה יותר. בלי לשפוט או לבקר, עושה רושם שפעם הייתה נטיה לחשוב ש"זה יחלוף, לא צריך לעשות עניין מכל דבר", והיום ממהרים לאבחן ולטפל כדי למנוע החמרה עתידית.
לעיתים ממהרים מדי להיבהל, ועדיין עדיף, בעיניי, לבדוק בזמן, לתת מענה ולאפשר לילד המשך התפתחות תקינה.
אז מה זה בעצם? על קצה המזלג...
וויסות חושי הוא קושי ביכולת לארגן מידע שמגיע מהחושים ולהגיב באופן מותאם לדרישות החברה.
מעבר לשמיעה, ראייה, ריח וטעם זה יושב גם על מערכת המגע, מערכת התנועה ומערכת התחושה העמוקה.
זה משפיע על הקשב, השליטה, האינטראקציות החברתיות, שליטה מוטורית ותפקוד במיויומנויות השונות.
ילדים כאלה ייחשבו למרביצנים של הגן, לפעמים לנשכנים, יגעו בילדים לעיתים קרובות, יתחככו בחפצים, בילדים.. הצוות בגן יתלונן באזני הוריהם, ההורים של החברים בגן יביטו בהם בחשש ויתלוננו עליהם או ירחיקו את ילדם מהם או אפילו יביעו מיאוס בקול מהילד 'הזה שמרביץ לילד שלי'.. יהיו גם הורים שינסו להבין, יהיו סבלניים.
זו התמודדות לא פשוטה לאף אחד מהצדדים.
הנחמה היא שיש מה לעשות, זה סיזיפי, דורש התמדה, אורך זמן אך מועיל מאוד.
מרפאות בעיסוק הן הכתובת למי שמחפש טיפול מקצועי (זה חובה!!) אבל הן אפיק אחד, טיפולן לבדו לא מספיק.
יש דברים רבים שניתן לעשות בבית:
מאמבטיות חמות, לקרצוף הגוף בליפה, למסאז'ים עמוקים ועוד ועוד.. יום יום מספר פעמים ביום!
דרך נוספת היא ווסט משקל/שמיכת משקל/הבובה שאתם רואים בסרטון, המתלבש על גב הילד ונצמד לכפות רגליו.
בכל האופציות שמניתי כאן מדובר באביזר כבד המולבש או עוטף את הילד, נותן לו תחושת גוף, מסייע לו להתחבר לעצמו, להתרכז ולהרגע. כך מתאפשרת הפחתה של תנועתיות, שינה נינוחה יותר וכשהילד מרוכז בעצמו הוא פחות פנוי לעסוק בסביבתו.
תבינו, זה צורך משמעותי שלא נותן לילד מנוח, הוא צריך לעזור לעצמו להתמודד עם גופו וכל האמצעים כשרים מבחינתו.
לא מדובר בילדים רעים/מרביצנים.. מדובר בילדים שמתמודדים. הבנה ואמפתיה יועילו להם מאוד.
המבוגרים בסביבה יכולים מאוד לסייע, אם ברגישות יספקו לילד מדי פעם את המגע לו הוא זקוק, ויתנו אלטרנטיבות יצירתיות שימלאו את צרכיו בלי קשר לילדי הגן.
זה רק פן אחד של וויסות חושי, קיימים עוד כל כך הרבה.
משיחות רבות שניהלתי עם הורים לילדים בעלי קושי בוויסות חושי, זה אחד הדברים היותר קשים להתמודדות, אפשר להבין למה.
כשאנו מבינים שילדנו מתמודד בזירה הזו, אין לנו ברירה אלא להשתמש בכל רעיון אפשרי (את חלקם מניתי כאן) הפתרונות הללו מועילים לו מאוד מאוד בהפחתת הצורך לגעת.. להתחכך.. מקווה שתמצאו בהן מעט אור💗
זקוקים להכוונה ממוקדת?
אתם מוזמנים לפנות אליי בפרטי
פזית הנאמן- מלווה ומכווננת משפחות מיוחדות.
0547375765
Www.pazith.com
בתמונה: הבובה 'הכבדה', מתלבשת נהדר על הגוף, ממרכזת ומאפשרת תחושת גוף.
Comments