"אמא, בואי רגע, את יכולה לעזור לי?"

כמה מתוק, כמה פשוט ברור שאני יכולה הכל אני יכולה

מה תגידו, אם אומר לכם, שאני לא רוצה? ככה. לא. רוצה.

ולא בגלל שאין לי כוח או זהו, סיימתי לשרת..

בגלל שאתה יכול בעצמך לגמרי לבד

ואחרי שמתאמצים ככ מסופקים ומרוצים

וככה בדיוק לומדים להבא: הצלחתי פעם אחת, אני יכול להצליח שוב ושוב.

עם ילדים מיוחדים אפילו יותר.

כ ו ל ם רוצים לעזור להם מהר מאוד הם מבינים ש'אין לי סיבה להתאמץ'

גם הרכש הפרטי שלי, בתחילת כיתה א, היה כל הזמן אומר לכולם: "את יכולה לעזור לי?" "אתה יכול אולי לעזור לי?" ילדי הכיתה מיהרו לסייע עד שקלטתי והטלתי וטו. הוא יכול לבד!!

והיום הם יודעים לומר לו: "אתה יכול, תעשה לבד, אני יכול לתת לך יד, אני יכולה לחכות לך" כמה קטנים-ככה חכמים.

כשהוא היה ממש קטן, סביב גיל 3, הוא נפל כל הזמן. היינו צועדים ברחוב, בום! נפילה הרחוב היה עובר לדום.

אנשים טובים שרק רוצים לעזור, היו נעמדים לידנו ומציעים: "את רוצה שארים אותו?" או שהיו פונים ישירות אליו: "אתה צריך עזרה חמוד?" והוא, שבאותו שלב, עדיין לא הבין שאפשר לבכות.. היה המום מהנפילה, שוכב על הקרקע ומביט סביבו, צריך שניה לעקל..

הרגשתי את הכאב בכל חלק בי, אך התעלתי מעליו, רכנתי לעברו ואמרתי באמפתיה: "אוי, נפלת. בוא נקום מתוקי".

ככה, לאט, בסבלנות, מתחילה להסביר לו שלב אחר שלב מה עליו לעשות ("תניח את כף יד ימין על הרצפה, עכשיו תסובב את הגוף, הבטן כלפי הרצפה, תתמוך עם יד שמאל, תשלח שתי רגליים לאחור..." כך עד לעמידה), וכל הזמן אני מרגישה את המבטים הנעוצים בי, בטוחה שהם חושבים לעצמם 'איזו אמא איומה, תרימי אותו וזהו'.. ואני נושמת עמוק, מתעלמת מהמבטים, ממחשבותיי, משלימה את המהלך ובסוף הקטנצ'יק נעמד על שתי רגליו. איזה אושר. איזה סיפוק.

אני זוכרת שהייתי מדברת בקול, אליו אך בעצם אליהם וגם אליי, ואומרת: "נכון מתוקי שאתה יכול לבד, תראה להם איזה גיבור אתה. אנחנו רוצים שתלמד לקום לבד, אני ואתה יודעים שאתה מצליח. עוד טיפונת, רק עוד מעט".

תתארו לכם את הרחוב עוצר נשימתו, עד לסיום הארוע, בסיום כולם היו מוחאים לו כפיים (אולי מכאן הגיע השחקן שהוא ואהבת הבמה).

בהמשך, היו לנו ניתוחים וטיפולים שדרשו הרבה עזרה אמיתית ומוצדקת, אבל כל פעם מחדש הגיע שוב הרגע בו זכרנו ש'עכשיו המושכות עוברות אליו'.. שהוא עושה בעצמו!

תבינו, ילדים ילכו עם מה שנשדר להם אם נשדר להם: 'אתם קטנים, אתם לא יכולים' זה מה שהם יפנימו ויאמינו בו. אם נשדר להם: 'אתם יכולים הכל. גם אם לא כמונו המבוגרים, אתם עדיין יכולים, כמוכם!! וזה מושלם!!', זה מה שהם יפנימו ויזכרו לאורך הדרך.

החיים יזמנו להם אינסוף נפילות.. מעידות.. מהן יצטרכו לקום ולהמשיך הלאה, מה אנו רוצים עבורם בעצם?! עמוד שידרה חזק ויציב, אמונה בעצמם וכוחות פנימיים איתנים, לרגע שלא נהייה בקרבת מקום (ואל תטעו לחשוב שהרגע הזה יגיע רק בתיכון או בצבא, הרגע הזה מגיע עם הכניסה הראשונה למסגרת... גן, כיתה א..).

בואו נכין אותם כראוי לחיים אנחנו חייבים להם זאת ולעצמנו.

💗

פזית הנאמן-

הדרכה חינוכית להורים ולצוותים חינוכיים

0547375765